1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"נ 7937-04-13 מיום 17.9.2013 (השופט כ' מוסק). פסק הדין ניתן בערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הפועלת מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) מיום 24.1.2013.
2. המבקש, שהוא יליד 1967, משרת במשטרת ישראל בחברון. ביום 14.6.2010 נסע המבקש עם שוטרים נוספים לכיוון מקום עבודתו, ובמהלך הנסיעה נורתה לעבר רכבם המשטרתי אש ממארב. כל נוסעי הרכב, מלבד המבקש, נפגעו פגיעות פיזיות קשות. המבקש עצמו, שלא נפגע כאמור, היה צמוד לחבריו בכל זמן האירוע ועד להעברתם לטיפול רפואי, תוך שהוא מנסה לטפל בפציעותיהם הקשות. לאחר האירוע התלונן המבקש על תגובות נפשיות קשות, ובכלל זה "פלשבקים", בחילות, חרדות, דיכאון וחוסר יכולת לישון, תגובות שפגעו באופן משמעותי בעבודתו ובמסגרת המשפחתית שלו.
3. ביום 29.8.2010 פנה המבקש למשיב בתביעה להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים על רקע האירוע שעבר ותוצאותיו. בחודש נובמבר 2011 נבדק המבקש על ידי ד"ר יוליאן יאנקו (להלן: ד"ר יאנקו), מומחה מטעם המשיב, אשר קבע כי יש קשר של גרימה בין השירות לבין התסמונת הפוסט-טראומטית שממנה סובל המבקש (PTSD, הידועה גם כתסמונת בתר-חבלתית). ד"ר יאנקו הוסיף וקבע כי למבקש "אישיות לא בשלה וחלשה", על רקע בעיות בילדותו והרקע המשפחתי. נוכח כך, העריך ד"ר יאנקו כי רק שליש מהפגימה הנפשית הכוללת שממנה סובל המבקש ניתנת לייחס ל-PTSD. על יסוד חוות דעתו של ד"ר יאנקו, קבעה ועדה רפואית מחוזית מטעם המשיב, ביום 18.7.2012, כי התסמונת הפוסט-טראומטית שממנה סובל המבקש, מהווה שליש מסך נכותו הכוללת, והעמידה את שיעור הנכות המיוחסת לשירותו של המבקש על 10%.
4. ביום 4.12.2012 הגיש המבקש לוועדה הרפואית העליונה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית. במסגרת הערעור, טען המבקש כי שגתה הוועדה המחוזית בכך שייחסה רק שליש מסך נכותו הפסיכיאטרית לאירוע שאותו עבר בזמן השירות. זאת, משום שעובר לאירוע הטראומטי שעבר הוא תפקד באופן מלא ולא סבל מהפרעה נפשית כלשהו. עוד נטען כי שגתה הועדה המחוזית בהתעלמה מההלכה לפיה כי אין להפחית מאחוזי הנכות בגין תסמונת פוסט-טראומטית על בסיס מאפיינים אישיותיים קודמים (בהפנייה לע"א (מחוזי ת"א) 2193/99 כהן נ' קצין התגמולים (23.12.1999)). לערעור זה צירף המבקש חוות דעת של ד"ר דורון תודר (להלן: ד"ר תודר), מומחה מטעמו, אשר קבעה כי נוכח היעדר תיעוד להיסטוריה הנפשית שנטענה בעניינו של המבקש הרי שיש לקבוע כי כלל הפגימות הנפשיות שנמצאו אצל המבקש נגרמו באירוע הירי שעבר, וכן כי שיעור הנכות שיש לקבוע לו בגין פגימות אלו הוא 40%. ביום 24.1.2012 עמד המבקש בפני ועדה רפואית עליונה אשר דחתה את ערעורו והותירה את אחוזי הנכות שנקבעו לו על כנם. בהחלטה ציינה הוועדה הרפואית העליונה היא מסכימה עם חוות דעתו של ד"ר תודר, כי המבקש סובל מתסמונת פוסט-טראומטית, אך הערכתה היא כי יש להשאיר את אחוזי הנכות שנקבעו בעינם.
5. על החלטת הוועדה הרפואית העליונה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט קמא. עיקר הערעור התמקד בכך שהוועדה הרפואית העליונה קבעה למבקש נכות נפשית כוללת של 10%, וזאת בניגוד לקביעת הוועדה המחוזית ולחוות דעתו של ד"ר יאנקו, אשר הכירו בכך שנמצאו אצלו הפרעות נפשיות רחבות יותר (אם כי שייכו רק שליש מהן לתסמונת הפוסט-טראומטית). המבקש טען כי בעשותה כן, פטרה עצמה הוועדה הרפואית העליונה מהתמודדות עם טעותו של ד"ר יאנקו אשר ייחס חלק מן הנכות הנפשית למצבו הקודם של המבקש, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה.
6. ביום 17.9.2013 דחה בית המשפט קמא את ערעורו של המבקש. בית המשפט קמא קבע כי מפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה עולה כי זו בדקה את המבקש, ובחנה את המסמכים הרפואיים שהוגשו, באופן שאיננו מגלה פגם כלשהו. בית המשפט קמא התרשם כי הוועדה הרפואית העליונה סברה כי יש לקבל את חוות דעתו של ד"ר תודר לפיה נגרמה למבקש תסמונת פוסט-טראומטית עקב שירותו במשטרת ישראל, אך כי היא סברה שהפגימה הנפשית שאותה יש לשייך להפרעה זו מתאימה לדרגת נכות של 10%. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי הוועדה הרפואית העליונה לא "התעלמה" מחוות דעתו של ד"ר תודר, אלא חלקה על מסקנתו הרפואית לפיה יש להכיר במלוא הנכות כנובעת מהשירות.
7. בקשת רשות הערעור דנן מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא, ובמסגרתה חוזר המבקש על עיקר הטענות שאותן העלה בפני בית המשפט קמא. המבקש סבור כי שגה בית המשפט קמא בכך שעל-פי הנטען "הכשיר את התעלמות הוועדה הרפואית העליונה" מנושא הנכות הנפשית הנוספת ממנה הוא סובל. באופן ספציפי, סבור המבקש כי מאחר שהמומחה מטעם המשיב כמו גם הוועדה הרפואית המחוזית סברו כי היקף פגימותיו הנפשיות הוא כ-30% (אם כי רק 10% מהן צריכות להיות משויכות לאירוע הירי) אזי הוועדה הרפואית העליונה לא נימקה כראוי את החלטתה ואף סטתה מקביעותיהן של חוות הדעת הקודמות. המבקש מציין כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים, הנסבה על סמכותה של הוועדה הרפואית העליונה לקבל החלטה המתעלמת מהחלטת הוועדה הרפואית המחוזית, ללא מתן נימוקים מספקים לכך.
8. לאחר העיון בבקשה ובחומר המצורף לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כפי נקבע ואושר פעמים רבות, במקרים שבהם לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).
9. במקרה זה, למעשה, טענותיו של המבקש מופנות הן כנגד החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה גופה (ככל שהעמידה את נכותו המוכרת על 10%) והן כנגד הנמקתה של החלטה זו (שלא הסבירה את הטעם לסטייתה לכאורה מקביעותיה של הוועדה הרפואית המחוזית בכל הנוגע לפגימות נפשיות נוספות).
10. בכל הנוגע, לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית העליונה כלל ידוע הוא כי בית המשפט אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפלו בהליך פגמים של ממש (ראו: סעיף 12א(א) לחוק הנכים. ראו גם: רע"א 4668/09 חזוט נ' משרד הביטחון (30.7.2009); רע"א 8307/06 כץ נ' קצין התגמולים (2.11.06)). בית משפט זה חזר וקבע כי ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה - על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים - היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית, ובית המשפט לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי (ראו: רע"א 9737/03 זיגלמן נ' משרד הביטחון קצין התגמולים (4.7.2005)).
11. נדרשתי גם לטענותיו של המבקש בכל הנוגע להנמקת החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, והגעתי לכלל מסקנה כי גם הן לא מגלות עילה להענקתה של רשות ערעור. נקודת המוצא לבחינתן של טענות אלה חייבת להיות הכרה בחשיבותה הרבה של חובת ההנמקה החלה על המשיב על כלל זרועותיו, אשר חזרה והודגשה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים(25.6.2013)). במקרים מסוימים היעדרה של הנמקה ראויה אף הוביל להשבתו של תיק לוועדה הרפואית על מנת שזו תנמק את החלטתה (ראו למשל: רע"א 5761/07 פלוני נ' משהב"ט - קצין התגמולים(11.10.2007)). כך, הבקשה שבפני איננה מחייבת קביעת כללים חדשים בשאלת ההנמקה, אלא עוסקת למעשה ביישומם של הכללים הקיימים על נסיבות המקרה. כידוע, ברגיל, בקשה בעלת אופי פרטני איננה מצדיקה הענקת רשות ערעור (ראו: רע"א 5343/09 חרמש נ' קצין התגמולים (15.9.2009)). למעלה מן הצורך, ראוי לציין כי מפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה עולה לכאורה כי זו נחשפה לכל החומר הרפואי הרלוונטי בעניינו של המבקש, לרבות חוות הדעת השונות, וכן התרשמה ממנו באופן עצמאי. כמו כן הוועדה הרפואית העליונה הבהירה את הטעם להחלטתה (תפקודו של המבקש, אשר אף לאחר האירוע מוסיף לעבוד במשרה מלאה, הינו עצמאי בנהיגה, וכן משתתף במטלות הבית ובגידול הילדים).
12. אין בדברים אלה כדי לגרוע מכך שאפשר וראוי היה בנסיבות העניין לנמק את ההחלטה בצורה ברורה יותר בכל הנוגע לשאלת קיומה של נכות נפשית אחרת של המבקש. זאת, לאחר שגם חוות דעתו של ד"ר יאנקו וגם החלטתה של הוועדה הרפואית המחוזית - בשונה מחוות דעתו של ד"ר תודר - התייחסו לקיומן של פגיעות נפשיות נוספות לפגיעה הפוסט-טראומטית. אמנם, אין מדובר בליקוי המחייב הענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, במבט לעתיד, טוב יעשה המשיב אם ינחה את הוועדה הרפואית העליונה להקפיד ולפרט את החלטותיה בכל הנוגע לאימוץ או דחייה של ממצאים שקבעה הוועדה הרפואית המחוזית, גם במקרים שבהם התוצאה האופרטיבית שאליה הגיעה היא זהה.
13. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ל' בכסלו התשע"ד (3.12.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. או
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il